מני גודארד

הלב הרחב ביותר שפעם כאן עצר מלכת. 

מני גודארד, איש נדיב, מסור ואוהב אדם ללא גבולות, נלקח מאיתנו. ונופי חיינו התייתמו מאחת הדמויות הנדירות שצמחו והצמיחו את בארי. 

מני נולד בקיץ 1950 בבית החולים דג'אני שבדרום תל אביב. סוניה אמו הייתה ניצולת שואה שהגיעה לארץ מפולין. אביו יעקב היה המציל המיתולוגי של בת ים. מני היה הרביעי במנין חמשת הילדים: יוסי, ימיה, שמואלה, מני ואלי. 

בראשית שנות ה-60 נהרגה אחותו ימיה בתאונת דרכים. ההתמודדות הקשה עם האבל הובילה את שמואלה לעבור לקיבוץ בארי. מני הגיע בעקבותיה כשהיה בן 14, והצטרף לכיתת ערבה. אחריו הגיע האח הצעיר אלי והצטרף לכיתת שיבולים. 

מני ירש מאביו את האהבה העמוקה לספורט, לים ולאנשים. בבארי התבלט במהרה כשחקן כדורגל מעולה. הוא השתלב בקבוצת הכדורגל של הנוער ובהמשך גם בקבוצת הבוגרים של הפועל בארי, שנדדה בין ליגה ב' לליגה ג'. בשנת 1974 כבשה הקבוצה 105 שערים, מתוכם לא פחות מ-52 (!) של מני. 

בגיל 18 הניח בצד את הכדור והתגייס לסיירת חיל השריון. במלחמת יום כיפור השתתף בקרבות החזית הצפונית של חטיבה 7. כשהשתחרר, בחר לגור בימית והיה המציל ומלך החוף. שם פגש את איילת, וידע מיד שהיא האחת. 

מימית עברו מני ואיילת לתל אביב. מני עבד כמציל בחוף הילטון ובהמשך גם בחוף פלמחים. ב-1983 נולדה בתם הבכורה מור, וכשהייתה בת שמונה חודשים סגרה המשפחה הצעירה מעגל ומני חזר הביתה, לבארי. ב-1985 נולד גל, שנקרא על שם אהבתו גדולה לים. ב-1991 נולדה בר, שתמיד הייתה הילדה של אבא. 

מני קצר פירות רבים בכל תחנה שעבר בה, אך לא היה לו הישג שהתגאה בו יותר מאשר המשפחה שלו. מני ואיילת הביאו שלושה ילדים, וב-2005 הצטרף גוני שאותו מני ואיילת החליטו לאמץ. מני ואיילת התגאו רבות בגוני ובקשר הקרוב שנוצר ביניהם. "אנחנו לא הבאנו אותך לעולם", אמר לו מני, "אבל אנחנו בחרנו אותך, אתה באת מהלב שלנו". 

בקיבוץ עבד מני בכמה תפקידים ומלאכות. הוא שימש כדפס בבית הדפוס המקומי המפורסם, ניהל את הכלבו של הקיבוץ ועבד גם כאקונום הראשי. במקביל נשאר קרוב לדשא כשחקן (ובהמשך כמאמן) בקבוצת הכדורגל המקומית. תחת ידו עברו דורות של צעירים, שראו בו מודל לחיקוי ומורה לחיים. 

בזמן שבליגות הנמוכות ראו בו סמל של בארי, בליגות הגבוהות הוא נחשב לאחד האוהדים השרופים של הפועל תל אביב. כשאריק איינשטייין שר "ואיזה מסכנים האוהדים שאוכלים להם ת'לב", הוא דיבר במידה רבה על הלב של מני גודארד. 

בזמן שעבד כאקונום, חברי הקיבוץ הביטו בנשימה עצורה במסכים כשהפועל תל אביב שיחקה בדרבי מול מכבי. כולם בקיבוץ ידעו שאם האדומים ינצחו, ביום שלמחרת מני המאושר יפנק אותם עם סטייקים או לפחות עם בירה וגלידה לקינוח.

ומעל לכל, הבריכה. המוסד שאותו ניהל במשך שנים ארוכות. סביב מני נוצר אותו הווי מצילים משובב נפש. מלה טובה, שש בש, חברות, אווירה של חופש. מובן מאליו שכל מציל חדש שהסכים להתערב עם מני על תחרות הקפצות כדור - הפסיד בגדול. לצד התפעול השוטף, מני היה נחוש להפוך את המקום למפגש חברתי. הבריכה הפכה לאתר האירועים והחתונות של הקיבוץ. מני דאג לאירוח נדיב של קבוצות גדולות של חיילים שהוקפצו לאזור במלחמה כזו או אחרת, ולאירועים רבים של עמותות לטיפול במצוקות שונות של החברה הישראלית. 

כוח-העל של מני היה הקשר עם האנשים. מאגרי הנדיבות שלו לא ידעו גבולות. הוא אהב בכל ליבו את הארץ הזו, את שביליה, שיריה ואנשיה. מחוץ לבית הקים בוסתן שהצמיח תפוחים ומנגו ותות אפגני.  בטקס מיוחד עם חבריו העניק לבוסתן את השם ערבה, על שם כיתתו האהובה. מני ואיילת ייסדו את ערבי השירה של פרלמנט העמק בבארי. ערבי שירה שמילאו מפה לפה את בית העם של בארי, ולא חדלו גם בימי הקסאמים. 

למני היו חברים שאסף בכל תחנות חייו. רשימת חבריו נפרשת על פני דורות ומרחבים ללא סוף. היא הקאנון של ארץ ישראל היפה. מהרעים לנשק מהסיירת, דרך ותיקי הכדורגלנים של הפועל באר שבע ועד לוותיקי העמק ואוהדי הפועל. מלח הארץ, דבש הארץ, היקר באדם. הייתה לו משפחה גדולה ואהובה שבא ממנה, ומשפחה גדולה ואהובה שהקים. הוא היה אבא מסור לילדיו וסבא גאה ואוהב לנכדיו. 

נרצח בשבת,7 באוקטובר 2023, עם איילת האהובה. 

בן 73 במותו. 

יהי זכרו ברוך.