כנרת גת

ליום הולדתה ה-60 כנרת ביקשה רק מתנה אחת: לשבת לערב אחד עם כל החברים ובני המשפחה, ולשיר. את השירים שהיא, ורק היא, בחרה. לתת במתנה לאנשים שהיא אוהבת את פס הקול שלה מילדותה ועד היום: ״שתלתם ניגונים בי, אמי ואבי״.

כנרת נולדה בדגניה ב' ב-1955, להורים שהיו מחנכים מיתולוגיים בדגניה. אמה טובה היתה מחנכת ולימים המנהלת של בית החינוך; אביה נעים היה המחנך של חברות הנוער. שניהם היו אנשי ספר, ואף יצאו עם כנרת ואילת הצעירות לשליחות בגוואטמלה, ללמד את יהודי המקום את שפת הקודש. השנתיים בגוואטמלה נחרטו בזיכרון המשפחתי כחוויה משמעותית ביותר. כנרת הכירה את התרבות המקומית ואימצה את השפה הספרדית ששימשה אותה במהלך השנים. היה חשוב לה לחזור ל"ביקור שורשים" שאותו הגשימה עם אשל לפני מספר שנים. במהלכו נוצר קשר מחודש ומפגש מרגש עם חברת ילדות. העברית המושלמת של כנרת היתה העברית שהיא שמעה בבית.

אבא נעים היה הישראלי הכי שורשי שניתן להיות. נולד בפקיעין, נצר למשפחת כוהנים שמעולם לא גלתה מהארץ. מרגלית זינאתי, השומרת על בית הכנסת העתיק בפקיעין, היא בת דודתו. כדובר ערבית שגדל בין ערבים, הוא שירת בצעירותו במחלקה הערבית של הפלמ"ח, מחלקת המסתערבים. ב-1946 השתתף בעלייתן של 11 הנקודות בנגב, ובארי ביניהן.

כנרת היתה קרובה מאוד לאבא שלה. הוא כתב סיפורים על הילדוּת שלו בפקיעין ועל החוויות שלו בפלמ"ח, והיה לו מאוד חשוב לשמוע את דעתה ולהקשיב להערותיה. אחרי שנפטר, היא המשיכה לערוך ולשכתב את ״סיפורי נעים״ והפכה את יום השנה שלו לאירוע משפחתי של מסיק זיתים בפקיעין, בחלקות הזיתים של המשפחה. בזכות היוזמה של כנרת, משפחת דהאן המורחבת עולה לפקיעין מדי שנה בסתיו, למסוק את הזיתים ולהתחבר לשורשים. את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק, ובמשפחתה המורחבת גמרו אומר להתמיד במלאכת המסיק בכל סתיו - גם, ובמיוחד, בהעדרה.

בכלל, כנרת היתה המארגנת והמקשרת של המשפחה, המבוגרת האחראית, בת בכורה קלאסית לאֵילַת, ירדן ושניר. מאז שאמה נפטרה, היא תפסה את מקומה. תמיד היתה כזאת, אחת שהכול קטן עליה. תלמידה מצטיינת בכל המקצועות, מדריכה בנוער העובד והלומד, עובדת חרוצה ברפת בדגניה, דמות נמרצת וחברותית, שהוריה נטעו בה תאווה בלתי נדלית ללמד וללמוד כל דבר. בבגרותה לא הפסיקה ללמוד לרגע, תואר ראשון בלימודי א"י בבית ברל, מורת דרך, אינספור קורסים של האוניברסיטה הפתוחה, לימודי משפטים במכללת אונו, תואר שני באוניברסיטת בר-אילן ועוד.

גאוותה הגדולה היתה בתפקיד המחנכת של כיתת "רקפת" בבארי. לא רק מחנכת אלא ממש מורה לחיים, כפי שמעידים תלמידיה, שאיתם שמרה על קשר חם גם שבגרו. יותר מכול דבר אחר, כנרת אהבה לטייל. לא לנסוע. לטייל ברגל. עם תרמיל כבד, ובו כל מה שנחוץ, היא חרשה את הארץ בכל הזדמנות. את "שביל ישראל" היא הלכה לכל אורכו עם חבורה משפחתית מצומצמת (עם אשל והגיסים גיורא ואיריס) תוך שהיא מקפידה שלא יחפפו או ידלגו ולו על מטר אחד. בנוסף, תכננה וחוותה טיולים משפחתיים, רגליים בחצי עולם. אחד השיאים היה סובב אנפורנה, עם אור, כחוויה משותפת של אמא ובן.

חבורת המטיילים שהתגבשה ביוזמתה בבארי, הקפידה לצאת לטיולים רגליים ברחבי הארץ מפעם לפעם. צאתם לגמלאות של מרבית השותפים אפשרה לטייל גם בימי החול, ובתדירות גבוהה יותר. עם לכתה של כנרת הסבה החבורה את שם הקבוצה ל"מטיילי כנרת", וממשיכה את מורשתה ומטיילת לזכרה. היא היתה מורת דרך בהכשרתה, ומורת דרך עבור כל מי שהכירה.

קיבוץ בארי, שאליו היא הגיעה ב-1984 בעקבות אשל, ובו נולדו וגדלו ילדיהם, היה לה לבית שהיא התמסרה לו ואהבה אותו עד תום. היא מילאה בו שלל תפקידים מרכזיים: מחנכת,  מנהלת הקהילה, ראש צח"י  (צוות חירום יישובי), אולם מעולם לא בחלה באף עבודה שנדרשה לקיבוץ. צריך כובסת? היא כובסת. צריך עוד יד בגד"ש? היא בגד"ש. צריך פרויקטורית שתשקם את חדר האוכל שנשרף? היא מגויסת  למשימה.

תפקיד חייה היה תפקיד האמא של כרמל, אלון ואור. ילדיה מספרים שזכו באם אוהבת, מחבקת וגם מאפשרת, מעורבת, עוקבת ומתעניינת, שיכלו לסמוך עליה שתעמוד מאחוריהם בכל בחירה, גם כשהלכו בדרכים משלהם. החל משנת 2020 זכתה לשנים קסומות כסבתא לגפן, שנולדה לירדן ולאלון. מי שלא ראה את סבתא כנרת מסיירת עם גפן בעגלול, ברגליים יחפות שלמדו כל שביל בקיבוץ, ושרה לה את שירי ילדותה - לא ראה אושר מימיו.

האהבה הובילה אותה לחיות את חייה בישוב על קו הגבול, והיא המשיכה לאהוב את הקיבוץ, את הארץ הזאת, ואת המדינה הזאת, כנפשה. בצעירותה התנדבה לשרות מילואים במל"ח (משק לשעת חרום), ובמסגרת זו  הוכשרה כנהגת אוטובוס לטובת הסעת חיילים בעת מלחמה. בשנותיה האחרונות היתה פעילה, פעילה מאוד, בַּמחאה למען הדמוקרטיה. לא היו מוצאי שבת בבלפור, בגשרים, ואחר כך בקפלן, בלי כנרת העומדת במקומה הקבוע, עם דגל ישראל עטור אורות מנצנצים. יותר מכפי שחששה לחייה, היא חששה לגורלה ולדמותה של המדינה. 

באירועי הדמים שהיכו את דרום הארץ באוקטובר 2023, פרצו מחבלים לבית המשפחה בבארי. אור לא שהה בבארי באותו הבוקר, אשל מצא מסתור במשך שעות ושרד את המתקפה. אלון, ירדן וגפן נחטפו בידי מחבלי חמאס, אך נמלטו מידיהם בקרבת הגבול לעזה. אלון וגפן הצליחו לחמוק ולשוב לבארי, אולם ירדן נשבתה מחדש, נלקחה לעזה ושבה לישראל אחרי 54 ימים. כרמל נחטפה אף היא, והיא מוחזקת בשבי חמאס חודשים ארוכים. כנרת נלקחה בידי המפגעים ונרצחה בסמוך לבית, בשטחי הקיבוץ שכל כך אהבה.

השירים שליוו את חייה, "במשעול בלב שדות", "כשהדרך עודנה נפקחת לאורך", "לילה יורד  לאט ורוח שושן נושבה", "שוב  העדר נוהר במבואות הכפרֿ", "ילדה קטנטנה אפורת עיניים נשאה תפילתה לרחוק", "ויום אחרון שמט את כל כתריו", ממשיכם ללוות אותנו, ביום חג וביום אבל, בשמחה ובעצב. שתלת בנו ניגונים, כנרת שלנו. ההיית, או חלמנו חלום?

יהי זכרה ברוך