אילן וייס

אילן נולד בחולון. הוא היה הילד הבכור לאימו מיקי (מרים), ילידת הארץ, וילד שלישי לאביו אברי (אברהם), שורד שואה שהגיע כנער מהונגריה. הוריו של אילן נישאו כאשר אביו היה אלמן צעיר עם שני ילדים: עמיר ורביב. כשהיה בן שנתיים וחצי נולדה אחותו הצעירה, אסנת.

אילן היה תינוק אנרגטי, שובב וסקרן. התחיל ללכת בגיל תשעה חודשים ולא יכול היה לשבת במקום אחד. כילד, אילן מאוד אהב את הנסיעות המשפחתיות לדודים בחיפה. אביו נהג להוריד את גב המושב האחורי במכונית המשפחתית, ואילן ואחותו היו מתכרבלים שם עם שמיכות וכריות, ועם הכלבה האהובה חומית.

בכיתה י' עבר לגור בקיבוץ רמת רחל כילד חוץ. ילדי הקיבוץ למדו בבית הספר האזורי בגבעת ברנר, אבל אילן לא התלהב מהלימודים. הוא העדיף את הדשא ואת השדות. אילן היה מצטרף לעובדי הגד"ש שעבדו בשטחי הפלחה הקרובים לבית הספר. למרות הכל הצליח לסיים 12 שנות לימוד. אילן זקף זאת לזכות המחנכת האיכפתית, שדאגה שלא ינשור מהלימודים.

בצבא התגייס אילן להנדסה קרבית, אך בעקבות פציעה הפרופיל שלו ירד. מפקדיו, שהכירו את היכולות שלו, אפשרו לו לבחור לאן ישובץ בהמשך. אילן בחר להיות פקח טיסה. הוא אהב את השירות בבסיס נבטים. מאז, ידע לזהות סוגי מטוסים משמיעה בלבד והתעניין בכל הקשור במטוסים.

לאחר השחרור מהצבא, חזר אילן לרמת רחל והשתלב בעבודה בגד"ש. הוא רכש ידע וניסיון מקצועי בעיקר בגידול כותנה ובהגנת הצומח.

ב-1992 הגיע לבארי לעבוד בגד"ש, והיה הבמב"ח הראשון בקיבוץ. כאן הכיר את שירי, בת הקיבוץ שעבדה בחינוך. ב-1995 השניים נישאו. ההורים של שירי ראו באילן בן, והוא שמח בהם כהורים נוספים. עם השנים, נולדו שלוש הבנות: מיטל, מעין ונוגה. אילן היה מוקסם מהבנות, והתגלה כאיש משפחה אוהב ומסור, אשר נתן הכל לאשתו ולבנותיו. הבנות היו מאוד קרובות אליו והרגישו נוח להתייעץ עימו ולהיעזר בו בכל נושא. "בן משפחה" נוסף היה כתם, הכלב האהוב, שחי עם המשפחה עשר שנים, עד שמת בשבת השחורה.

המשפחה אהבה לטייל יחד, בארץ ובחו"ל, ולנסוע להופעות. אילן אהב במיוחד מוזיקת קאנטרי ואת להקת הריקודים  .LORD OF THE DANCE ונסע לכל הופעה שלהם בארץ. בחודש אוגוסט 2023 המשפחה טסה לבודפשט, ואילן התרגש למצוא את בית ילדותו של אביו.

בשנות הקורונה אילן הירבה לבשל בבית ונהנה מאוד. מאז המשפחה נהגה לאכול בבית באופן קבוע, כולל בערבי שבת ובחגים. הוא גם אהב לארח את המשפחה המורחבת לארוחות "על האש".

פעם בשנה היה נוסע עם חברים להפלגות קזינו, פעם מרוויח ופעם מפסיד ויוצא מאוזן. בכל סוף שבוע יצא לרכוב על אופניים עם גיל בויום ז"ל, אחיה של שירי, ועם חבר נוסף. אחרי שעות העבודה, אהב לשבת לשתות כוס בירה בגינה שטיפח.

במהלך השנים, אילן עבד בגד"ש, ובמקביל מילא את תפקיד הרבש"צ. בהמשך קיבל על עצמו את ריכוז הגד"ש. באותה תקופה גם יצא ללימודי תואר ראשון במסלול מיוחד למנהלים, שהתקיים במכללת רופין. יחד עם אבשל ז"ל, שהיה אז מרכז המשק, הוביל מהלך שהוציא את בארי מארגון יח"מ. בתום הלימודים, התחיל אילן לעבוד בדפוס במחלקת הבווה. לאחר כשלוש שנים עבר לניהול מחסן החלפים במוסך. לבקשת הקיבוץ, חזר אל הדשא של נעוריו, וריכז את ענף הנוי. התפקיד האחרון שמילא היה מנהל התשתיות של הקיבוץ – תפקיד חדש שנועד לתכלל את ענפי הבניין, החשמלייה, השרברבות, ולקיים בקרה תקציבית, פיקוח ותכנון גם בתחומי הגז, הכבישים והתקשורת.  

אילן אהב מאד את התפקיד. הוא הרגיש שיש לו תרומה משמעותית בהקמת סדר חדש ובעיצוב תשתיות הקיבוץ. הוא שלט בפרטי הפרטים, והיה קשוב ומחויב לתת גב למרכזי הענפים, ולמצוא לכל בעיה פתרון שהוא גם חברי וגם מערכתי קיבוצי. הוא היה מנהל מאורגן ומסודר, מאד לויאלי לקיבוץ ודואג לביצוע החלטות גם כשהן מנוגדות לדעתו.

במסגרת תפקידיו השונים, היה אילן פעיל בוועדות רבות. בכל מקום התגלה כחבר טוב, עם הומור ייחודי, ישר, חרוץ ומחויב בכל רמ"ח אבריו. בארבע השנים האחרונות היה סגן ראש צח"י (צוות חירום ישובי). גם כאן, בדרכו השקטה, אפשר היה לסמוך עליו בכל דבר. מגיב בצורה מדויקת ומחושבת. תמיד נכון לתת עזרה, מסור, אחראי, בעל ראש גדול, יוצא לכל אירוע בלי פחד, מגיע לכל מקום.

כך אירע גם בבוקר שבת, השבעה באוקטובר. לכיתת הכוננות לא היה מפתח לנשקייה, כי הרבש"צ נהרג בדקות הראשונות לפלישת המחבלים. אילן נקרא להביא את המפתח. הוא יצא מביתו ונרצח מאש המחבלים על הקלאב-קאר איתו התכוון לצאת לדרך, להגן על הקיבוץ שכל כך אהב.  לאחר הירצחו אילן נחטף לעזה.

בן 56 במותו. 

יהי זכרו ברוך.